<h1>ראב"ן סימן תשט"ו</h1>
<h2>דף ד:</h2>
וקבלתי מרבותי שאם לבנו בביצה שנולדה ביום טוב את המרק דלא משערינן ליה בשישים, חדא דלחזותא ולטעמא היא דעביד ולא בטיל, ותו דבר שיש לו מתירין הוא ואפילו באלף לא בטיל. וכן כל ירק העשוי להטעים. ואם ספק אסור, דמסקנא דהילכתא כרב אשי דאמר ספק יום טוב ספק חול הוי ליה דבר שיש לו מתירין ואפילו בדרבנן לא בטל. ואם לקחם מחנוני הרגיל אצלו או שפחה נכרית לקחתם שאינה (שאינה) בקיאה בטיב ישראלים והחנוני גוי מסיח לפי תומו שנולדו קודם יום טוב נראה לי דשרי, חדא [דיותר] טובים אותם שנולדו מחדש (אם) מן אותם שנולדו קודם, ואם אנו תולין להקל להאמינו משום שמתכוין להשביח מקחו קל וחומר היכא שמגנה מקחו, כדתניא בתוספתא דדמאי, ומייתי לה בסוף מסכת יבמות, גוי שהיה מוכר פירות לשוק ואמר פירות הללו של ערלה ושל עזקה הם ושל נטע רבעי הם לא אמר כלום שלא נתכוין זה אלא להשביח מקחו, וסיפא דברייתא הכי תניא אבל אם אמר מאיש פלוני כותי לקחתים משלי הבאתים נאמן להחמיר דברי רבי רבן גמליאל אומר אינו נאמן שדברי הגוי לא מעלין ולא מורידין, ומיהו היכא דתליא במתכוין להשביח מקחו לכולי עלמא נאמן. וכל שכן בגינוי מקחו. והוא שאינו בקי בטיב ישראלים להתכוין כדי שיקחו, אבל אי ידע שנולד באיסור לא סמכינן עליה. ותו דמספקא [לן] אי הלכה כרבן גמליאל או כרבי, דקיימא לן הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו, ונראה [ד]הוא הדין אין הלכה כרבי מרבו, כדאמרינן בפרק הכותב הלכה כרבי עקיבא מחבירו ולא מרבו. ושמע מינה דרבן גמליאל זה אינו בנו, ומיהו נראה לכאורה דבנו הוא, דאילו זקינו הוא הוה מקדים מילתיה למילתיה דרבי. ואף על גב דחזינן בכמה דוכתי שלפעמים מקדים דברי התלמיד, מיהו לדברי זקינו לא היה מקדים. ולפי סברתי (ד)בכל מקום דליכא למיתלי נאמן הגוי להחמיר ולא להקל. וממורייס אומן בפרק אין מעמידין ולטעמיה קפילא ארמאה בפרק גיד הנשה אין ראיה, דאומן לא מרע נפשיה. והיכא דאיכא למיתלי תולין, כדחזינן גבי יין נסך בכמה דוכתי במסכת עבודה זרה. ולא דמי לההוא דתניא החמרים שנכנסו לעיר ואמר [אחד מהן] שלי חדש ושל חבירי ישן שלי אינו מתוקן ושל חבירי מתוקן אין נאמנים רבי יהודה אומר נאמנים, ומייתינן לה בפרק אף על פי, דהתם פליגי אי חיישינן לגומלין או לא, כדאמרינן בפרק האשה שנתארמלה, אבל בכי האי גוונא לא פליגי. ומעשה בא לידי וסמכתי על הראיות הללו והתרתי בשפחה שלקחה מן הגוי ביום טוב ושוב שאלו הגוי והיה מסיח לפי תומו ואינו יודע (כמש"ל ויודע) בטיב דבר האסור לישראל [כמו שכתבתי לעיל]. ובתשובה ראיתי כתוב אין סומכין על דברים של גוי לא לאיסור ולא להתיר, לאיסור מההיא דיבמות שכתבתי לעיל, ולא להתיר, מדרב שאמר בשר כיון שנתעלם מן העין אסור. כך מצאתי: וכי היכי דביצה שנולדה בשבת אסורה ביום טוב משום הכנה הכי נמי שירי פתילה ושירי מדורה שהדליקו מערב שבת אי נמי שהדליקו בשבת לחיה או לחולה שיש בו סכנה וכבו אסורים להדליקן למחרת ביום טוב, וטעמא משום דדמי להכנה כי במקום שנכבית הפתילה שם נעשית וניתקנה בהיותה פחם והוכנה להדלקה, כדתנן רבי יוסי פוטר בכולם חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם, ודכותיה בשירי מדורה נתיבשו וטובים להבעיר שנית. ושירי שמן נמי כיון דגזרי בשירי פתילה הכי נמי בשירי שמן. ואל תתמה בגזירות הללו, דחזינן דיום טוב דעלמא גזרו, שלא לחלק ביניהם. ואף על פי שלא היתה דעתו להכינם לא גרע מביצה שהכנתה בידי שמים ואפילו הכי גזרו. והכי איתא בגמרא דבני מערבא הכא ובעירובין סוף פרק שלישי נולדה ביום טוב תאכל בשבת בשבת תאכל ביום טוב רבי יהודה משום רבי אליעזר עדיין היא מחלוקת בית שמאי אומרים תאכל ובית הלל אומרים לא תאכל רבי חנינה הורה לציפוראיי בספחי חרדל ובביצה כרבי יהודה, על רבי יוחנן ודרש כרבנן דתמן וכרבנן דהכא [רבי אבא בר זמינא] בשם רבי צדוק מן קומי אילין תרתין מילייא נחת ליה רבי יוחנן מן ציפורין לטבריא אמר מה אייתיתנן הדין סבא די אנא שרי והוא אסר ואסר והוא שרי אמר רבי בא אתא עובדא קמיה דרבי ייסא ובעא למיעבד כרבי יוחנן כד שמע דרב ורב חנינה פליגין שרע מינה (פלוני') דאיתפלגין שירי פתילה שירי מדורה שירי שמן שכבו בשבת מהו להדליק ביום טוב רב ורב חנינה תרווייהו אמרו אסור ורבי יוחנן אומר מותר אמר רבי מנה קומי רבי יודן [מה] איכפת ליה פתילה גבי ביצה אמר ליה מן כזה דאנן חמיין רבנן מדמו להאי והיא הדה והיא הדה. ונראה לי דפירושו הכי מה איכפת וכו' מה ענין פתילה אצל ביצה, כלומר מה ענין הכנה שייך בפתילה, והשיב לו כיון שחכמים שבדור דמו אותן גם אנו נדמם, כדפירישת לעיל טעמא, והכי מסקינן. ונראה שגם אסורים לטלטלם כמו ביצה. ומיהו נולדה בשבת אי נמי כבו בשבת מותר במוצאי שבת שלא חל ביום טוב, דלגבי חול לא שייך הכנה. וגם ראיתי שרבינו שב"ט פסק לאיסור כגמרא דבני מערבא, וכתב שאינו ברור בעיניו היכי שייכא בהו הכנה, ואומר אני שזו היא פליאת הירושלמי מה איכפת ליה לפתילה גבי ביצה והשיב לו כיון שהראשונים דימום גם אנחנו נדמם וכדפרשתי טעמא.
